התראה על מימוש ערבות – אחריות הבנק

ערבות בנקאית נחשבת כיום לבטוחה האולטימטיבית בחיי המסחר. מטרתה בין היתר, להבטיח פירעון חובות, הגברת הוודאות והיציבות בפרויקטים ועוד.
לרוב, תוכן התנאים למימוש הערבות נקבע לפי נוסחו של כתב הערבות ולא לפי ההסכם שבעסקת היסוד, גם אם אלה סותרים.
עם זאת, יש להתייחס לכלל הצדדים המעורבים, קרי, בעלים, רוכשים חדשים, יזם, קבלן, בנק ו/או חברת ביטוח, וזאת מהסיבה כי בטרם העמדת ליווי לפרויקט, הגורם המממן יוודא שישנה קוהרנטיות בין כלל הצדדים, לרבות בדיקות מקדמיות שיערוך, בין היתר, בהסכמים שבין בעלי הזכויות במקרקעין לבין היזם, מערכות הסכמים שבין הגופים המממנים לבין היזם וכפועל יוצא מכך בדיקת מכלול התחייבויות היזם כלפי בעלי הזכויות ו/או הרוכשים החדשים וכד’.
כשאנו בוחנים את הפסיקה – לרוב, בעלי הזכויות במקרקעין נחשבים כגורמים ‘חלשים’ בעלי חוסר ניסיון, ואילו לגופים מממנים מעצם היותם גופים מוסדיים לרוב, יש חובות כלפי בעלי הזכויות מתוקף היותם ‘גוף גדול’, כגון חובת הנאמנות, חובת הזהירות וחובת תום הלב.
בע”א 4878/97, קלרה איס נ’ עזבון המנוח שאול כהן ז”ל נקבע, כי מידת הזהירות המתבקשת מבנק איננה מידת הזהירות המתבקשת מאדם מן היישוב.
במקרה זה, אך לא רק, הסתמכותו של הלקוח על הגוף המנפיק לו את הערבויות, היא מוגברת, רמת האמון כלפי הלקוח תגבר וכך גם חובות הגילוי.
נרחיב ונאמר, כי היחסים בין הצדדים אינם שוויוניים גם כאשר אין קשר או חוזה ישיר בין הגוף המנפיק ערבויות לבין לקוח הקצה. חובת האמון של הגוף המנפיק את הערבויות יוצרת אמת מידה גבוהה יותר מחובת תום הלב.
לאור האמור, הדרך האולטימטיבית לביטול הערבויות יעשה רק לאחר שהוחזרו כתבי הערבות המקוריים למנפיק, קרי, לגוף המנפיק תינתן האפשרות לבטל את הערבות מבלי שיוחזרו כתבי הערבות המקוריים רק במקרים חריגים ולאחר שהצדדים פעלו בתום לב.
מאחר ועל פי הפסיקה חלה חובת זהירות מוגברת וחובת תום לב על גופים מוסדיים כמו בנקים וחברות ביטוח, ראוי אף בנסיבות מסוימות לפעול ‘מחוץ לקופסא’, בהתאם לסוג הערבות ומטרתה.
לעניין זה יפים דבריו של השופט ברק – “אחת מאותן דוקטרינות כלליות, החלות בכל תחומי המשפט, היא עקרון תום הלב. על פיה, כל בעל זכות (במובן הרחב) צריך להפעיל את זכותו בתום לב”.